מנולייף-מנורה-חב' לביטוח חיים בע"מ נ' קריינר ואח'

החלטה

המשיבה, סבתו של המשיב, התקשרה עם המבקשת בשנת 1986 בהסכם ביטוח חיים עם המבקשת עבור נכדה, המשיב. לטענת המשיבה, הפוליסה נערכה כך שבהגיע נכדה לגיל 21, יקבל 75,000 דולר ארה"ב. בפועל, טוענת המשיבה כי הפוליסה שונתה ללא הסכמתה באופן חד צדדי לסכום ביטוח של 40,000 דולר ארה"ב. בשל כך, הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשת, בה טענו לאכיפת הסכם הביטוח על סך 75,000 דולר ארה"ב. זו התביעה החוזית. בנוסף על התביעה החוזית, הגישו תביעה נזיקית, בטענה שבעת שנערכה הפוליסה, הוטעתה המשיבה על ידי סוכן הביטוח בשם המבקשת לחשוב שהיא נקשרת בחוזה לביטוח של 75,000 דולר ארה"ב בעוד היא נקשרת בחוזה של 40,000 דולר ארה"ב. המבקשת טענה להתיישנות העילה הנזיקית, שהתגבשה כבר בשנת 1986, ובית המשפט קמא (השופטת ח. לפין הראל) קיבלה את טענת המשיבים, דחה את טענת ההתיישנות וחייב את המבקשת בהוצאות.

על כך ביקשה המבקשת רשות ערעור. לאחר קבלת תשובת המשיבים, שעיקרה טיעון במישור היחסים החוזיים, נתתי לצדדים אפשרות להסכים שהבקשה לרשות ערעור תתקבל, והערעור יתקבל, כך שתבוטל החלטת בית המשפט על דחיית טענת התיישנות העילה הנזיקית בגין מצג השווא שנעשה כנטען על ידי סוכן הביטוח בשנת 1986, טענה זו תתקבל והעילה הנזיקית תידחה עקב התיישנותה, חיוב ההוצאות בהחלטת בית המשפט קמא יבוטל ולא יהיה צו להוצאות בבקשה זו. המבקשת הסכימה לכך. המשיבים ענו תשובה שיש בה הסכמה בלתי ברורה. בקשתי הבהרה וקבלתי אותה, כך שההסכמה התבררה כהסכמה שיש בה תנאי נוסף. כאמור בסעיף 11 לחוק החוזים (חלק כללי), קבלה בשינוי היא הצעה חדשה. לכן, נתתי למשיבים אפשרות נוספת למתן תשובה ללא שינוי והתנייה, שאם לא כן, תינתן החלטתי בבקשה. לא התקבלה תשובה נוספת, ועל כן, ניתנת החלטה מנומקת זו.

לאחר שעיינתי בטענות ובכתבי בי דין, אני מקבל את הבקשה לרשות ערעור, נותן למבקשת רשות ערעור ודן בבקשה כבערעור.

בית המשפט קמא שגה בקביעתו שעילת התביעה הנזיקית, בגין מצג השווא בעת עריכת ההסכם, נולדה כאשר אירע מקרה הביטוח, דהיינו בעת ביצוע ההסכם. מקרה הביטוח אינו שייך לעילת התביעה הנזיקית בשל מצג השווא. עילת התביעה בשל מצג השווא נולדה כאשר הוצג מצג השווא. כבר אז היה ידוע מה הנזק הצפוי. מאז 1986 חלפו יותר משבע שנים.

על פי חוק ההתיישנות, אם נעלמו העובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות במשיבים ושאף בזהירות סבירה לא היו יכולים למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות במועד שבו נודעו למשיבים עובדות אלו. לשם כך היה על המשיבים לטעון (ע"א 7261/97 שרבני נ' שבירו נד (4) 464) ולהוכיח (ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן לא (3) 466) מתי התגלו להם העובדות לראשונה ומדוע לא יכלו לגלותן קודם לכן. המשיבים לא טענו ולא הוכיחו דבר בענין זה. להיפך, המשיבה העידה שכבר בשנת 1986 כשקיבלה את הפוליסה הבחינה שהיא על סך 40,000 דולר ארה"ב, בניגוד למוסכם (עמ' 2 שורה 16 לפרוטוקול). זאת ועוד, ביום 6.4.92, ביקשה וקיבלה דיווח ופירוט מיוחד על סכום הביטוח ממנו עלה שסכום הביטוח הוא 40,000 דולר ארה"ב בלבד, כעולה מנספח יח לתצהירה. כבר בשנת 1986, ולכל המאוחר בשנת 1992, היה בידי המשיבה להגיש תביעה בגין העילה הנזיקית. לפיכך, התביעה בגין העילה הנזיקית, שהוגשה ביום 18.2.07, התיישנה.

על כן, אני מקבל את הערעור, מבטל את החלטת בית המשפט קמא מיום 18.10.10, מקבל את טענת ההתיישנות ודוחה את התביעה הנזיקית כאמור בשל התיישנותה. אני מבטל חיוב ההוצאות שנפסק בהחלטת בית המשפט קמא, ומחייב את המשיבים לשלם למבקשת הוצאות בקשה זו והוצאות הבקשה לסילוק על הסף בסך 5,800 ₪.

ניתנה היום, י"ג טבת תשע"א, 20 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: